בס"ד
פטריית קנדידה
וידוי נדיר מהיומן הסודי של פטריית קנדידה (קטע הומוריסטי)
שלום.
שמי קנדידה, נעים מאוד. אני פטריה קטנה ושובבה .
נכון שאני יפה, לבנה ונחמדה?
אני יודעת, שזה לא נראה ככה אבל יש לי אופי מיוחד וכוחות נסתרים שלא הייתם מאמינים עלי.
הסוואה זה הכל, אני פועלת מאחורי הקלעים. אני לא צריכה מחיאות כפיים ואור זרקורים.
אני פטריית קנדידה ואני פשוט אוהבת את עצמי. דרך אגב, רק את עצמי. שלא יהיו אי הבנות, אסור לשקר. אני לא מתביישת להגיד שאני לא אוהבת לחלק או לוותר. בשבילי נברא העולם, לא?
חוץ מעצמי אני אוהבת עוד כמה דברים שהמארח שלי מעניק לי : חום, אהבה, אירוח ויחס טוב, לחות ואוכל. אוכל טוב וטעים. נו, כמו כולם, לא?
יש לי חולשה קטנה, אני פשוט אוהבת להתענג. כמו כל פטריית קנדידה בוגרת ובשלה אני אוהבת עוגות, עוגיות, טורטים, גלידות, שוקולד, לחם טרי וחם, באגטים, פסטות, פיצות, מיצים, בירות. גם קפה ותה עם הרבה סוכר, גם זה הולך!! העיקר: טעים, מתוק ותופח. מה רע בזה?
גבולות? שליטה עצמית? מה פתאום! אומרים שאני לא מתחשבת בסביבה שלי, נכון מאוד, למה שאתחשב?? איזון? הרמוניה? דו קיום בשלום? נו באמת...
זה המקום שלי ואני מתפשטת ומתרחבת כמה שבא לי!!
אם זה הם או אני – אז בטח אני.
שאף אחד לא יגיד לי מה לעשות, זה המקום שלי ואני לא מתכוונת לזוז מפה, טוב לי פה.
לפעמים באים כמה יצורים מצחיקים, נוגדים יעני, ומנסים לגרש אותי. אותי? לגרש פטריית קנדידה? – מגוחך!. הצחקתם אותי. כמובן מצאתי פיתרון: אני מפזרת קצת חומצה מסביבי והם מיד בורחים. חלק אפילו מת במקום. לא אוהבים את החומצות שלי, שפוגעות בקרום העדין של החלשלושים האלו. שלא יתקרבו אלי!
אומרים גם שאני לא מנומסת... כי אני סובלת מגזים (מסמיקה). מה אני אעשה? זו מחלה תורשתית, אין מה לעשות- איפה שיש הרבה פחמימות יש גם הרבה פחמן דו חמצני. את הסוכר אני שומרת לעצמי, אבל את הגז... נו, אני משחררת. אוכלת – משחררת – אוכלת – נהנית – וכמובן מתרבה.
לפעמים יש מחסור, המארח שלי עושה דיאטה. נו, אז מה? יש ברשותי מספיק מאגרים מלאים בסוכר בכל מיני מקומות FAST FOOD אידיאלי. אני גם צריכה הרבה ברזל, חמצן בשביל לשרוף את הסוכר, ברור, לא? ואני בטח לא אוכל תרד, יש גם לזה מאגרים מלאים שרק מחכים לי. הרופא כמובן לא מבין למה הפריטין של המארח שלי כל כך נמוך ואני בודאי האחרונה שאגלה לו למה.
יכול להיות שאני טיפה שתלטנית אבל המארח שלי צריך לדעת מי פה בעל הבית, יש בינינו הסכם בלתי כתוב:
הוא מארח אותי – אני כובשת אותו. הוא מזין אותי – אני מרעילה אותו. הוא מחזק אותי – אני מחלישה אותו. אני שולטת בו והוא מציית לי. חיבור מושלם, לא? הוא כבר די מחונך. הוא אוכל מה שבא לי ומתי שבא לי.
אם הוא מתחיל להיות עצמאי מידי, אני פשוט משקה אותו באלכוהול. איך? ביג דיל! אני פטריית קנדידה – המלכה של השמרים! תנו לי קצת סוכר ואני מייצרת לכם אלכוהול משובח ומיד. אז הוא מסטול ועייף ומטושטש ואני עושה מה שבא לי.
יש לי עוד עשרות דרכים להשתיק ולנהל אותו. אני מבלבלת לו את המרכזיה ומערכות אחרות והדבר הכי מצחיק שהמסכן הזה רץ מרופא לרופא וכולם מסתכלים עליו עם חיוך מלא רחמים ושולחים אותו לפסיכיאטר. הוא כבר לא מאמין לעצמו. אני שולטת בו דרך כל מיני שיקויים שלמדתי לייצר. הכבד שלו כבר התייאש ממני ובקושי מצליח לגמור את העבודה. אין כמוני! ככה אני מחזיקה אותו קצר. הוא "מת מעייפות" ואוכל סוכר בטירוף אבל זה לא עוזר לו. זה מוזר לי. לא רואים את זה עלי, שיחקתי אותה באמת, חושבים שאני תמימה, לא מזיקה, "והחכמים במיוחד" חושבים שאני צריכה להיות פה. יותר טוב מזה? שרק ימשיכו לחשוב כך. הם אפילו נלחמים בכל תוקף נגד הבודדים שהצליחו לזהות אותי ושנלחמים בי.
פה ושם אפילו הורגים לי את כל המתנגדים מסביב ומאפשרים לי להתפשט עוד יותר – אין כמו אנטיביוטיקה , "הרוצח" האהוב שלי, פשוט גן עדן.
אני פטריית קנדידה, יפה וחזקה, עמידה ועקשנית.
אני לא מפחדת מאף אחד, לא מתרשמת ממחקרים, מתרופות ומומחים למיניהם. מה איכפת לי? מקסימום אני אלמד לשרוד גם את התרופות החדשות האלו, כרגיל. אני פוחדת רק מדבר אחד ואיזכור השם בלבד גורם לי לרעוד ולהזיע ולהתכווץ. עוד לא מצאתי דרך להתנגד ולהתגבר על התופעה המפחידה שממררת לי את החיים: השיטה הקטלנית של דניאלה שפי.
© כל הזכויות שמורות ואין להשתמש בכל הכתבה או בחלק ממנה ללא רשות המחברת דניאלה שפי
